דן לוסטיג מסביר לעומק: מהו "עומס עצבי" וכיצד הוא משפיע על החרדה שלך?
חרדה. המילה הזו, עבור מיליוני אנשים, אינה רק תיאור של דאגה חולפת. היא מציאות יומיומית, תחושה מתמדת של דריכות, של אסון שעומד להתרחש. היא דפיקות לב מואצות באמצע הלילה, קוצר נשימה בפגישה חשובה, והימנעות מסיטואציות שבעבר היו פשוטות ומהנות. הרפואה הקונבנציונלית מציעה כלים חשובים להתמודדות עם הסימפטומים של חרדה, אך רבים חשים שהטיפול נותר על פני השטח, מבלי לגעת במקור האמיתי של הסבל.
כאן בדיוק נכנס לתמונה המושג המכונן בשיטת "רפואת על" של דן לוסטיג: "עומס עצבי". לוסטיג טוען כי חרדה אינה מצב מסתורי או פגם אישיותי. ברוב המקרים, היא אינה אלא קצה הקרחון, האזעקה הרועשת המעידה על כך שמערכת העצבים שלנו הגיעה לקצה גבול היכולת שלה. כדי להבין באמת כיצד לרפא חרדה מהשורש, חיוני להבין לעומק מהו אותו "עומס עצבי", ממה הוא נוצר, ומה המנגנון המדויק שבאמצעותו הוא מחולל את התחושות המשתקות שאנו מכנים "חרדה".
מהו "עומס עצבי"? מעבר לסטרס רגיל
כשאנו מדברים על "סטרס", אנו בדרך כלל מתכוונים לאירוע נקודתי: מבחן גדול, ריאיון עבודה, ויכוח. מערכת העצבים שלנו מיועדת להתמודד עם אירועים כאלה. היא נכנסת למצב "הילחם או ברח", מגייסת משאבים, ולאחר שהאירוע חולף, חוזרת למצב של רגיעה ומנוחה (Rest and Digest).
"עומס עצבי", לעומת זאת, אינו אירוע. הוא מצב. מצב מתמשך, כרוני, שבו מערכת העצבים אינה חוזרת למנוחה. היא נשארת במצב של דריכות מתמדת, גם כשאין איום ממשי הנראה לעין.
כדי להמחיש זאת, דן לוסטיג משתמש באנלוגיה פשוטה ומדויקת:
דמיינו את מערכת העצבים שלכם כמחשב. במצב תקין, אתם פותחים תוכנה (משימה), משתמשים בה, וסוגרים אותה. המחשב פועל בצורה חלקה. "עומס עצבי" הוא מצב שבו עשרות תוכנות פתוחות ברקע ופועלות בו-זמנית, ללא הפסקה. כל תוכנה כזו היא זיכרון לא מעובד, רגש מודחק, קונפליקט פנימי, דאגה כלכלית, או אמונה מגבילה. המחשב עדיין עובד, אבל הוא איטי, המאווררים שלו פועלים שעות נוספות, והוא עלול "להיתקע" או לקרוס בכל רגע, גם אם תנסו לפתוח תוכנה קטנה נוספת.
ה"קריסה" הזו, ההיתקעות הפתאומית, היא התקף החרדה. והתחושה המתמדת שהמחשב עומד לקרוס בכל רגע – זוהי החרדה הכרונית.
ממה מורכב ה"עומס העצבי"? המקורות הנסתרים של הלחץ
ה"עומס העצבי" אינו נוצר ביום אחד. הוא תוצאה של הצטברות, לעיתים לאורך שנים. בשיטת "רפואת על", מזהים מספר "תוכנות רקע" עיקריות התורמות לעומס:
- מטענים רגשיים לא מעובדים: חוויות עבר של פחד, אשמה, בושה, כעס או עלבון, שלא קיבלו ביטוי ושחרור בזמן אמת, אינן נעלמות. הן נשארות "כלואות" במערכת העצבים כ אנרגיה תקועה, וממשיכות לפעול ברקע, לצרוך משאבים ולשמור על המערכת במצב דריכות.
- אמונות מגבילות וקונפליקטים פנימיים: אלו הן ה"פקודות" הפנימיות שאנו פועלים לפיהן, לרוב באופן לא מודע. אמונות כמו "אני חייב להיות מושלם", "אסור לי לאכזב אחרים", "אני לא מספיק טוב/ה" או "העולם הוא מקום מסוכן" יוצרות חיכוך פנימי מתמיד. הקונפליקט בין הרצון לנוח לבין האמונה ש"אני חייב להמשיך לפעול" הוא דוגמה קלאסית לתוכנה ששוחקת את המערכת.
- הדחקה והימנעות: בכל פעם שאנו נמנעים מלהרגיש רגש לא נעים, או דוחים התמודדות עם בעיה, אנו אולי חווים הקלה רגעית, אך בפועל אנו מוסיפים עוד "משימה פתוחה" לרשימה. מערכת העצבים יודעת שההתמודדות עדיין שם, מחכה, והיא מקצה משאבים כדי לשמור אותה "מתחת לפני השטח", מה שמעלה את העומס הכללי.
- גורמי לחץ חיצוניים מתמשכים: עבודה תובענית, קשיים כלכליים, מערכות יחסים מורכבות, או חוסר ודאות מתמשך – כל אלו מוסיפים עוד ועוד דלק למדורה, ומונעים מהמערכת את ההזדמנות לנוח ולהשתקם.
כאשר השכבות הללו מצטברות, מערכת העצבים מגיעה לנקודת רוויה. היא הופכת להיות רגישה באופן קיצוני.
הקשר הישיר: כך "עומס עצבי" הופך לחרדה
כעת, נבין את המנגנון המדויק. דמיינו את מערכת העצבים שלכם כמיתר של גיטרה.
- מצב תקין (חוסן נפשי): המיתר מכוונן היטב, לא רפוי מדי ולא מתוח מדי. כשפורטים עליו (אירוע מלחיץ), הוא רוטט ומשמיע צליל, ואז חוזר במהירות למצבו הרגוע.
- מצב של "עומס עצבי": המיתר מתוח עד הקצה. הוא כבר רוטט בעדינות מעצם המתח הגבוה. במצב זה, כל פריטה קלה ביותר – מחשבון שלא הגיע בזמן, צפצוף בכביש, מחשבה טורדנית קטנה – גורמת לו לרטוט בעוצמה אדירה, לצרוח בצליל צורם ובלתי נסבל. לעיתים, הוא רוטט בעוצמה אפילו ללא פריטה חיצונית, מעצם המתח הפנימי.
זוהי חרדה.
היא אינה תגובה פרופורציונלית לאירוע הנוכחי, אלא תגובה של מערכת שהגיעה לנקודת השבירה שלה. החרדה היא האזעקה של הגוף והנפש, שצועקת: "אני לא יכול יותר! העומס גדול מדי! אין לי יותר משאבים פנויים להתמודד!".
התקף חרדה הוא הרגע שבו העומס גולש על גדותיו. חרדה כרונית היא התחושה המתמדת של חיים על סף הגלישה, ההליכה הזהירה והמתמדת כדי לא לטלטל את הכוס המלאה עד גדותיה.
הפתרון על פי "רפואת על": לא לטפל באזעקה, אלא לכבות את האש
גישות רבות להתמודדות עם חרדה מתמקדות ב"ניהול האזעקה" – טכניקות הרגעה, נשימות, הסחות דעת, או טיפול תרופתי שמטרתו להנמיך את עוצמת הסימפטומים. כלים אלו חשובים ויכולים לספק הקלה חיונית.
אך שיטתו של דן לוסטיג גורסת כי ריפוי אמיתי ובר-קיימא מחייב לגשת אל מקור האש – אל ה"עומס העצבי" עצמו. התהליך השיטתי של "רפואת על" נועד בדיוק לשם כך:
- זיהוי (אבחון המערכת): השלב הראשון הוא להבין אילו "תוכנות" פועלות ברקע וצורכות הכי הרבה אנרגיה. באמצעות תהליך מובנה, האדם לומד לזהות את הקונפליקטים הפנימיים, האמונות המגבילות והמטענים הרגשיים הספציפיים שיוצרים את העומס האישי שלו.
- שחרור (סגירת התוכנות): לאחר הזיהוי, השיטה מספקת כלים עוצמתיים ל"סגירת התוכנות". זהו תהליך של שחרור מבוקר של הרגשות הכלואים, פתירת הקונפליקטים הפנימיים, ועדכון האמונות הישנות שאינן משרתות אותנו עוד. כל "תוכנה" שנסגרת מפנה משאבים ומורידה את העומס הכללי מהמערכת.
- יצירה (התקנת מערכת הפעלה חדשה): לאחר שהורדנו את העומס, אנו יוצרים "תודעת ריפוי". זוהי מעין מערכת הפעלה פנימית חדשה, יעילה וחסכונית באנרגיה. היא מבוססת על חוסן נפשי, הקשבה לגוף, ניהול רגשי בריא, ואמונות התומכות ברוגע ובביטחון. מערכת זו מונעת מה"עומס העצבי" להצטבר מחדש בעתיד.
מחרדה לחופש: להחזיר את השליטה לידיים שלך
ההבנה העמוקה של מושג ה"עומס העצבי" היא משנה חיים עבור הסובלים מחרדה. היא מסירה את הבושה והאשמה ("מה לא בסדר איתי?"), ומחליפה אותן בהבנה הגיונית של תהליך. היא מבהירה שהחרדה אינה גזירת גורל, אלא תוצאה ישירה של תנאים מסוימים – תנאים שניתן לשנות.
כפי שמסביר דן לוסטיג, המטרה אינה להגיע למצב שבו לעולם לא נרגיש לחץ, אלא להגדיל את ה"קיבולת" של המערכת שלנו, להוריד את קו הבסיס של המתח, ולהחזיר לעצמנו את היכולת לנוח באמת. כשה"עומס העצבי" יורד, החרדה, באופן טבעי, פשוט דועכת. האזעקה נכבית כי האש כבתה. ובמקום שבו הייתה דריכות מתמדת, מתחיל לצמוח שקט, ביטחון, וחופש פנימי.